בשנה הראשונה ללימודים שאלו אותנו כל הזמן המנחות והמנחים, איך אנחנו מרגישות וחשות, לגבי כל דבר שעשינו -

גם בסטאז' עם מטופלים (אוטיסטים במקרה שלי), גם בהתנסויות מול קולגות שלנו, בכל סדנא, בכל עבודה שכתבנו - מה אנחנו מרגישות וחשות?

זה הפתיע אותי ושאלתי, למה זה חשוב מה אני מרגישה? הרי חשוב לי כמטפלת לדעת מה המטופלת מרגישה, לא? מה עובר עליה. איפה היא נמצאת עכשיו. אז זהו שלא.

כדי להבין מה עובר על המטופלת שלי, אני צריכה קודם להבין את עצמי, להבין מה עובר עלי. גם כדי להתחבר לקשת הרגשות שלי (אני למשל עד גיל 32 לא ידעתי לבטא כעס..), גם כדי להתחבר לתחושות הפיזיות שמשדרות לנו תשובות לגבי התרחשויות בהווה שלנו, וגם כי יש כאן שתיים בטיפול והאנרגיות נמצאות בינינו.

יכול להיות לי מטופל ילד, שלא משתף אותי ואומר שהכול בסדר, אבל אני מרגישה חנוקה.. או ילד שמשאיר בי תחושת לחץ... יכולה להיות ילדה שמכסה על הרגשות שלה, ולי בא להקיא פתאום... ויכול להיות שמישהי נפרדה מבעלה והיא בהלם מזה, אבל אני מרגישה המון מרווח נשימה והקלה....

אני גם חלק מהטיפול... והגוף הפיזי והנפשי שלי עוזר לי להבין מה קורה למטופלים שמולי, לאנשים שמולי.

זה כלי טיפולי אבל הוא שימושי בכל אינטראקציה שלנו בחיים, ובטח ובטח שכדאי לנו להתחבר לרגשות, לתחושות וגם למחשבות ולתמונות שעוברות לנו בכל רגע בראש - זה יוצר מודעות וכתוצאה מכך - חיבור והתעלות. יום נפלא, ורק בריאות❣