מכל כיוון שומעת קולות של מחאה, ואני נוגעת לא נוגעת לא לגמרי מכילה..

את הכאב ואת הקושי, את הסבל והשכול. שואפת לראות הכול ביופי לייצר עתיד ורוד.

והקולות עדיין כאן, הלוחמה עודנה נמשכת, ואני נקרעת כאן, בין פריחה לבין שלכת.

רוצה לצעוק לכל כיוון - שרואה וגם שומעת, אבל רוצה שישתנה... שלא אצטרך יותר לדעת..

על הכאב ועל הקושי, על הסבל והשכול, רוצה לראות הכול ביופי, לייצר עתיד ורוד.

מה עוד יש לי לעשות? איך אעשה שישתנה? העתיד של ילדינו, שבטוב ובאושר ייבנה?

מוצאת כוחות בידיעתי, את נפש האדם לפתוח, לתת לה דרור להינפש, לאהוב, ובעצמה לבטוח.

כי אם לא האהבה מנצחת, מה אם כן יכול להיות? הכוח הגדול מפחד? תנו להיות, פשוט לחיות!

אמנם נכתב לפני כמה חודשים, אך כמה סמלי שיוצא עכשיו - ערב יום השנה הלועזי ה-45 למלחמת יום הכיפורים - קובי בן-נחום זכרך יהיה לברכה