פעם, אחרי שהייתי עם בחור הלכתי לאכול כדי להירגע. פעם, מזמן, כשהייתי ילדה. פעם ארוחה משפחתית הייתה ממשיכה במקרר. פעם הרגשתי בודדה ועם המון מעמסה. מעמסה נפשית שלא יכולתי לשאת. אז עטיתי על גופי שריון של שומן כדי להיות חזקה. להיות מחזיקה. אמירות של אנשים אחרים, טובים או רעים, חכמים או טיפשים, נכנסו לי לגוף כולם. כתבתי גם אז מילים של ייאוש ושל בקשה שהדברים ישתנו. רקדתי בלהקה ולתקופה מסוימת דברים השתנו, אך לא באמת. היה לי בן-זוג וחשבתי שהדברים ישתנו, אך הם לא. קרו לי תאונות. הייתי חולה. ימים ארוכים של דיכאון ושכיבה במיטה, חוסר הערכה עצמית וחוסר אהבה. משהו שם מנע ממני לאהוב את עצמי. אנשים ראו בי נפלאות מבחוץ, אבל אני לא האמנתי. התקשיתי לראות את עצמי באמת. ואז עשיתי את המארגה שלי.