הגוף ככלי לביטוי נפשי ונשמתי מלא

התנועה היא שפה. שפה שבה הנפש מביעה את עצמה בכנות המקסימלית. שפה ברורה ואמיתית, והכי אותנטית. התנועה של הגוף שלנו, הדרך שבה אנו נעים ונעות, מתנהגים ומתנהגות, קשורה למה שמתרחש אצלנו עמוק בפנים.

שפת הגוף שלנו אומרת את ה כ ו ל. היא יכולה לעשות הכול ויכולה לשנות ולהשתנות. ההשתקה הנוראית הזאת שנגרמת על-ידי החברה, על-ידינו, לעצמנו... ההשתקה של אנשים אלה את אלה. השתיקה שאנחנו גוזרות על עצמנו. ההשמעה של אחרים ואחרות את עצמם ועצמן על פנינו, היא נוראית. מי שאינה יודעת לענות, זה אוכל אותה מבפנים. ההשתקה סותמת, משתיקה. "לא הרגשתי את עצמי כלל ועיקר. לא הרגשתי מה אני רוצה, מה עושה לי טוב. הכול הולך. מה שבא, ברוך הבא... לא חוויתי את הגוף כחלק ממני אלא כחלק חיצוני לי, חלק שמפריע. האוכל חִיפה על החסכים. על החסך באהבה. על החוסר באהבה עצמית, שנפתר באכילה, שלא זו בלבד שלא פתרה את המצב אלא היא הרעה אותו. נלחמתי ברעב. העברתי ימים שלמים ללא אכילה, עד שנשברתי. שנאתי את עצמי, את גופי. הרגשתי כלואה בתוכו, בחוסר התאמה." איבדתי את עצמי, עד שהתחלתי לעבד את עצמי. ההבנה של הגוף מכל צדדיו, מבחוץ ומבפנים, צד שמאל וצד ימין, יוצרת הבנה של המצב שאני נמצא/ת בו.

להכיר את הכלי הראשון והאחרון שלנו בחיים האלה, לעבוד איתו בכל מיני סוגי תנועה, לחפש את הדרך והסגנון שבהם נבוא לידי ביטוי בצורה הכי נכונה. ההבנה הפסיכולוגית של מה שבדיוק קורה בי, מסייעת להחלמה. לדעתי בני-האדם צריכים וצריכות ללמוד את גופם וגופן תחילה, להבין את נפשם, להבין את התהליכים הפסיכולוגיים שמנהלים אותנו - ואז נוכל להשתפר כבני-אדם, כחברה, כאנושות.