התמודדות עם דימוי גוף ירוד ועם הפרעות אכילה

פעם, אחרי שהייתי עם בחור הלכתי לאכול כדי להירגע. פעם, מזמן, כשהייתי ילדה. פעם ארוחה משפחתית הייתה ממשיכה במקרר. פעם הרגשתי בודדה ועם המון מעמסה. מעמסה נפשית שלא יכולתי לשאת. אז עטיתי על גופי שריון של שומן כדי להיות חזקה. להיות מחזיקה. אמירות של אנשים אחרים, טובים או רעים, חכמים או טיפשים, נכנסו לי לגוף כולם. כתבתי גם אז מילים של ייאוש ושל בקשה שהדברים ישתנו. רקדתי בלהקה ולתקופה מסוימת דברים השתנו, אך לא באמת. היה לי בן-זוג וחשבתי שהדברים ישתנו, אך הם לא. קרו לי תאונות. הייתי חולה.

ימים ארוכים של דיכאון ושכיבה במיטה, חוסר הערכה עצמית וחוסר אהבה. משהו שם מנע ממני לאהוב את עצמי. אנשים ראו בי נפלאות מבחוץ, אבל אני לא האמנתי. התקשיתי לראות את עצמי באמת. ואז עשיתי את המארגה שלי - ביטאתי את הדרך שלי האמצעות האמנויות!

נתתי ביטוי בתנועה, במשחק, באמנות, בכתיבה.

קראתי, חקרתי, הבנתי, התחברתי. לעצמי.

למדתי להיות אותנטית.

שיחקתי ורקדתי את מה שעבר ושעובר עליי

הוצאתי ברקיעות את הזעם של היום ושל פעם,

רקדתי את הרוך, את הקושי, את האמת ואת היופי.

שרתי שירים שהתאימו למצבי הנפשי. האזנתי למנטרות.

למדתי מחדש איך פועל גוף האדם, איך פועלת הנפש, התוודעתי לדרך בה מתנהגים אנשים בעולם.

למדתי למה אני נעה בחיים בדרך בה אני נעה, מה עבר עליי וגרם לי להיות חולה ואיך אני יכולה להשתנות.

הבנתי שבאתי לכאן מסיבה. מסיבה טובה, ועליי לבטא כלפי עצמי אהבה.

כלפי הילדה שהייתי והיא לא ידעה.

הבנתי מה היו תלכידי הזיכרון שלי –

החוויות שחוויתי במהלך חיי שהניעו את המכונה הגופנית שלי ולא נתנו לי מנוח.

שזה שאימא, אבא, אנשים אמרו - אז אמרו.

הבנתי שזה לא שלי, זה שלהם...